מה יש לחכמי היהדות ללמד אותנו על בריאות ורפואה?

במעמד הר סיני, כשקיבלנו את התורה,

הייתה רפואה גדולה בעולם וכל החולים נרפאו.

אחד מסגולות החג זה רפואה

(בשעה שקוראים את עשרת הדיברות)

כיוון שאותו כוח עצום שהיה אז,

בזמן מתן תורה, מתרחש שוב בכל שנה ברגע הזה.

 

שואלים אותנו לא פעם,

מה יש לחכמי היהדות ללמד אותנו על בריאות ורפואה?

אולי תופתעו לגלות שחכמים רבים

הבקיאים בקבלה, בחסידות ובפנימיות התורה,

עסקו ברפואה והורו לציבור הליכות ברפואה.

חכמים אלה לימדו אותנו על כוח החיים והחיוניות הטמון באדם,

ואיך להפעיל כוח זה על מנת לקיים חיים בריאים בגוף ובנפש.

 

רבי משה בן מימון (הרמב”ם)

הרמב”ם היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מדען, רופא וחוקר

“כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו,

עד שיזקין הרבה וימות, ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו,

אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג

מן המנהגות הרעים מתחילת מוּלדתו,

או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם…”

(משנה תורה, הלכות דעות, ד,הלכה כ.)

“הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה’

[כלומר, רצון ה’ הוא שנשמור על בריאותנו]

הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה,

לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף,

ולהנהיג עצמו בדברים המברין [המבריאים] והמחלימים…"

(משנה תורה, הלכות דעות, פרק ד, הלכה א.)

 

רבי משה דוד ואלי

הרמ”ד ואלי היה מקובל ופרשן מקרא ענק, חי באיטליה במאה ה-18

הרמ”ד ואלי מדבר על כך שעיקר הגורם של החולי באדם

הוא מצבו הנפשי של האדם ואם לאדם יש נפש שמחה ולב חזק,

גם אם יאכל לא בריא הוא לא יגיע לידי חולי.

וכן הוא אומר : “טוב לאדם לאכול מעט בלב שמח מלאכול הרבה בלב עצוב”

” בעניין החולאים הבאים אל בני אדם,

דע כי רובם מחולי הרוח כי הוא העיקר,

והגוף הוא הטפל. וכל הרופא החכם בבאו אצל החולה,

יחקור על הדאגות, וישתדל להשקיט המית הרוח,

או להרחיב את קמיטותו שיוכל להתפשט בכל הגוף

בסדר ובשקט כראוי, כי מזה הרפואה העיקרית,

כענין שנאמר “רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה”.

ולכן ידרוש הרופא החכם, אם הדאגה על דבר המותר,

יתירנה ותהיה עיקר רפואתו. ואם היא על דבר האסור,

יסיחנה מדעתו של החולה בדברים טובים ובדברי ניחומים.

ועיקר הכל – לא יקביל פני החולה כי אם בסבר פנים יפות,

ויעשה עיקר רפואתו אל הרוח, כי בנקל יעביר רעה מן הבשר שהוא הטפל”.

“בעניין מ”ש “שמועה טובה תדשן עצם” וכן להפך “שמועה רעה תיבש גרם”

נראה שהיה ראוי לומר: אכילה טובה או אכילה רעה, כי ממנה האדם שמן או רזה.

אלא ודאי האמת הוא, שאין בריאותו של אדם ומשמן בשרו תלויים באכילתו ושתיתו,

שהרי מי שרוחו נכאה ונפשו עגומה,

אפילו יאכל כל המעדנים והמשמנים שבעולם,

לא ירוויח כלום ויהיה תמיד דל וכחוש.

והטעם הוא, לפי שהכל תלוי ברוח העומד בלב,

שאם יקבל את אורותיו בריווח ובריבוי,

אז יבריא הגוף וישמח ויחזק ואפילו מרגע לרגע,

כמו שהוא בעניין השמועה טובה, לפי שהכל תלוי

בהתפשטות האורות בלב, וממנו לאברי הגוף בלי מונע ובלי סותם.

ואם הרוח נכאה ועגומה לא תקבל את האורות

כי באם בצמצום ובדוחק ובצר, אז הגוף יחלה

ובשרו כחש משמן אפילו מרגע לרגע, כמו שהוא בעניין השמועה רעה.

והראיה, ממעשה ריב”ז עם אספסינוס הידוע.

ולפי זה תבין ענין מ”ש החכם “מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים”

שהרי העיקר הוא שהלב צריך לאכול הרבה מן האורות השייכים לו כפי מדרגתו,

בלי שום דבר רע המונעם ומעכבם, כמו השמועה רעה הדאגה והעצב והחרדה והפחד,

שכל אלו הם דברים המסלקים או מעכבים את האורות מן הלב,

והגוף נעשה דל וכחוש , לפי שכל חיותו וקיומו מן הלב,

ולא לפי ריבוי המאכל, כי טוב לאכול מעט בלב שמח

מלאכול הרבה בלב עצב,

הה”ד “וטוב לב משתה תמיד” ודי למבין.

 

רבי בחיי בן אשר אבן חלואה

נחשב לאחד מגדולי פרשני המקרא והקבלה. חי בספרד במאה ה- 13.

“ברכה ראשונה היא שברך הכח הממיר אשר בגוף האדם

כדי שיהיה האדם חי לעולם בגוף ובנפש ושיהיה מאכלו ומזונו מבורך,

ממלא החיסרון החולף על גופו בכל יום עד שלא תגיע אליו לא חולשה ולא זקנה.

וכן הזכירו חכמי הרופאים בספריהם כי האדם בעולם הזה

צריך הוא להשיב אל גופו ולהדביק בו דבר שיהיה מלחלח אותו ומרטיבו

ושיחזיר בו הלחות שאבדה ממנו בב’ סיבות;

האחת בסיבת החום הטבעי שיש בגופו מבפנים,

והשנית בסיבת האוויר המקיף אותו מבחוץ המייבש רטיבותו ולחותו.

ואותו המזון שהוא אוכל ומדביקו בו צריך שיהיה מעניין הלחות

שנחסר מכל אבר ואבר אלא שהחליפין הנעשין בגופו

מן המאכל ומן המשתה אינן ממלאין את כל החיסרון הזה

ואינן דומין לדבר הנחסר מכל צד.

אבל יש בהם שמרים ופסולת ופוחתין מצורת האבר מעט.

וזהו סיבת החולי ותשישות הכח וכחישות הבשר בימי הזקנה,

כי אילו היה המזון ממלא כל החיסרון והיה אדם יכול להשיבו אל גופו

כעניין הלחות והרטיבות החולפת ממנו במידתה

ובצורה לא פחות ולא יותר– לא היה בא לעולם לידי חולשה

ולידי זקנה ולא היה אדם מת לעולם.

ועל ברכה זו אמר “ויברך אותם אלהים”,

ברכם בברכת אלהים, כלומר שיהיו בה קיימים נצחיים כאלהים”

(רבנו בחיי על בראשית א’)

 

אם כך, חכמי היהדות ידעו לא מעט על נפש האדם ועל בריאות ורפואה

מובא גם בספר שמות על דרך הריפוי של בני ישראל במדבר:

 

“…כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך” (שמות ט”ו, כ”ו)

ספר שמות מספר על המסע שבני ישראל עשו, ממצרים לארץ כנען.

אולם מסע שכזה מצריך תחנות ביניים.

התורה מספרת לנו שבמהלך השהייה במצרים בני ישראל חלו בצורה כלשהי.

הם יוצאים ממצרים במצב של “מחלה”.

על מנת להמשיך ולקבל את התורה, ולהגיע לארץ המובטחת,

בני ישראל צריכים לעבור קודם כל תהליך שבו הם נרפאים מהמחלה הזו.

נתבונן בשלושת שלבי תהליך הריפוי והטהרה שעוברים בני ישראל במהלך המסע:

 

שלב ראשון: צום

“…וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים” (שמות ט”ו, כ”ב)
המקובלים מלמדים שצום הוא תהליך של צמצום הרצונות.

לאדם בדור שלנו יש המון רצונות מכל מיני סוגים.

אי אכילה ושתייה מביאה לצמצום של הרצונות,

וזו תחילת תהליך הריפוי עבור בני ישראל.

 

שלב שני: תזונה טבעית קלילה

“ויבואו אילמה ושם שתים עשרה מעינות מים ושבעים תמרים…” (שמות ט”ו, כ”ז)
ידוע לכל, שלאחר צום יש להימנע מאוכל שמכביד על מערכת העיכול.

התורה מספרת לנו שלאחר צמצום הרצונות,

בני ישראל הזינו את עצמם בתמרים ומים.

 

שלב שלישי: קבלת המן

“הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים…” (שמות ט”ז, ד’)
המקובלים מלמדים שמן הוא לחם של אמונה,

כלומר אוכל שמזין את האדם לא רק בפן הגשמי,

אלא גם בפן הרוחני.
רק לאחר שבני ישראל ניזונים מן המן,

הם מוכנים לקבל את התורה במעמד הר סיני.

שמתם לב מה שם המקום שאליו הגיעו בני ישראל

להירפא מהמחלה שסבלו ממנה במצרים?

מכאן גם מקור השם שלנו, אילמה.

 

שנזכה לצלוח את המסע שלנו,

הפרטי והמשותף ולקבל את התורה 

מתוך בריאות פיזית, רגשית ורוחנית 🙂

 

 

רוצה לדעת יותר על בריאות ורפואה ?

ההרשמה לשנת הלימודים שלנו נפתחה!

לכל הפרטים לחצו כאן >>